שיתוף מאמר רשת מבית מגזין "מנטה"

רוצים להצליח בחיים? תתחילו לסדר בקפידה את המיטה שלכם כל בוקר- 

https://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5033682,00.html

מאמר שמסקר מספר תובנות חיים מספרו והרצאתו המפורסמים של אדמירל וויליאמס מקריוון האמריקאי. קריאה מעניינת ומומלצת. רשמתי לעצמי כבר להשיג את הספר (:

על התמודדות נפשית ומודעות חברתית

ישנתי איזה, 16 שעות (אם לא יותר) היום, שזה בערך פי 2 משינה ארוכה רגילה שלי.

לפרוטוקול מדובר בערעור נפשי רגיל, ישנתי כי לא רציתי לקום. לא רציתי לקום כי אני מדוכאת ולא רוצה להתמודד עם המציאות (שאגב, היא בסדר גמור ברוך השם, תודה שתהיתם. אני לא מסוגלת להתמודד איתה מהפתטיות האישית שלי ולא כי יש בה משהו מזעזע). אני מדוכאת כנראה כי הפסקתי לקחת את הכדורים שלי באופן הנדרש.

אם הייתי במקום דור ומוצאת אותי ככה, שבוזה על הספה כמעט בלי להגיב ובלי כוח לחשוב כלום, ובלהתחשב בכך שאני מטופלת נפשית עם גישה לסטוק של כדורים- בהחלט הייתי חושדת במנת יתר, אפילו אם הבן אדם לא הראה סימנים קודמים של אובדנות ופגיעה עצמית.

אני לא חושבת שום דבר על איך שהוא פעל מלבד המחשבה הכללית שלאנשים באמת אין מודעות לאיך בן אדם שעבר פגיעה עצמית נראה. אני לא מאשימה אותם, אם לא הייתי כל כך מתעניינת במקצועות מדעי הגוף והרפואה, ולא הייתי מטופלת ברפואת הנפש בעצמי, גם אני כנראה הייתי מפספסת (ומי יודע כמה גם פספסתי בפועל). 

יש הרבה מטפלים ורופאים שטוענים שזה יכול להיות מאוד טריקי לקלוט אדם במצוקה אמיתית כי או שהם לא באמת מודעים למצבם או שהם משקרים ומסתירים אותו.

ממה שאני חוויתי וראיתי, זה לא נכון. הסיבה היחידה שקל כל כך להסתיר מחלה ו/או פגיעה נפשית זה כי החברה שלנו לא מודעת אליהם מספיק. אנשים לא יודעים איך נראה דיכאון, איך נראת חרדה. הם חושבים שהם ימצאו חתכים על מפרקי יד אצל מישהו שמזיק לעצמו, ולא מבינים איך מישהי שנראתה (להם) נורמאלית לגמריי פתאום תולה את עצמה. הם לא יודעים איך נראת פגיעה בהכרה או בלבול כתוצאה ממנת יתר.

וכמובן, הם לא מבינים למה?

זה לא שאנשים טיפשים, הם פשוט לא יודעים. למרות כל ההתקדמות המבורכת בנושא, מחלות נפש הן עדיין סוג של טאבו, והתאבדות כתוצאה מהן ממשיכה לקחת אחוזים גדולים ממקרי המוות בעולם המודרני.

Nice car dumbass.
What a shame if something will
happen
to It.

אני עייפה תחת, ואף פעם לא אבין את האנשים שכותבים "החתול שלי מת/נדרס, שלחו לי תמונות של החתולים שלכם כדי לעודד" בקבוצות החתולים.

קשה לחזור ללמוד אחריי השהייה כל כך ארוכה.

כשאני נהיית קצת מדוכאת

אני נהיית מאוד רגישה לביקורת. ואני ממש צריכה את התמיכה וההערכה יותר מכל דבר. זה לא הזמן להיות באמת כנים איתי, גם אם אני אדם שמעריך כנות כערך עליון.

בינתיים שישרא פתוח, אפרסם חלקית פה וחלקית שם. לפעמים יהיו פוסטים שיהיו יחודיים רק לבלוג פה (בעיקר כאלה הכוללים מדיה ויז'ואלית) ויהיו כאלה שיהיו יחודיים רק לישרא (בעיקר כאלה שעניינם עוסק בישרא).
אז היום הראשון של 2018, הלך לי כרגיל. אבל משום מה, מסיבה שאיני יודעת מה היא, את השנה אני מתחילה בתחושה טובה. אני לא יודעת עדיין מה יקרה, רק שהפעם בטוח יהיה טוב יותר, ואני אצבור הרבה חוויות מדהימות.
וגם אם השנה תהיה עוד שנה רגילה, עצם העובדה שאני מתחילה אותה בהרגשה כל כך אופטימית כאילו מאירה על כל הדרך שעברתי שנה שעברה. בלי ששמתי לב, הגשמתי את אחת המשאלות הכי גדולות שלי ל-2017: להתאזן נפשית, ולהיות חזקה יותר.
ב-2018, אולי להיות אמא בע"ה? או לפחות בדרך 😉
(אבל רגע, לפני זה עדיף לסיים גיור ולהתחתן כדת משה וישראל).