פוסט יום הולדת 24- השנה שהייתה ומסקנות מגיל 23

חגגתי יום רביעי שעבר 24 שנה, מזל טוב לי אני מניחה. פיו, בהחלט הרבה דברים היו לי השנה... חלקם היו המשך להתחלות שהתחילו עוד בסוף גיל 22 (עבודה חדשה, התמודדות עם דיכאון די קשה, מעבר למגורים עצמאיים עם בעלי שהיה בזמנו עוד ארוסי) והרבה דברים שקרו בגיל 23 (נישואים, טיסה ליפן, תחילת הריון ראשון...).

אני לא יודעת איך יעבור לי הגיל הזה אבל יש כבר תוכניות ולמה לצפות (ילד ראשון, מעבר לעיר אחרת, חזרה ללימודים). אני מקווה ומאחלת שהשנה תהיה מוצלחת ואזכה לעבור את כל הקשיים שהיא תתקיל אותי, ושרק אתחזק מהם.

וכמסורת שהתחלתי שנה שעברה, הנה מספר מסקנות שאספתי במהלך גיל 23:

1. אם אתה רוצה להיות טובה במשהו, קודם כל- תהנה ממנו!
2. ‏לתרום לצידך את כוח הדימיון-
לדמיין כאילו אתה כבר נראה איך שאת רוצה,
‏עושה את מה שאתה רוצה,
‏מצליח במה שאתה רוצה.
‏לפעמים אפילו לדמיין סיטואציות מעיקות כמצויירות מקל.
3. חשוב לשמור על שלווה ולהקדיש זמן לכך.
4. ‎להוסיף קצת תיבול של שינוי, חידוש והפתעה כדי לשמור על העניין בחיים.
5. לדאוג להיפגש עם חבר/ה טוב/ה לפחות פעם בשבוע.
6. ‏ ‎להתחיל לעשות משהו פשוט אחד יכול להוביל לעשייה שלמה. ועל סמך החוכמה הזאת- תדאגו לסדר את המיטה כל בוקר.
7. ‎להתחיל עם מחשבה חיובית אחת תוביל לחשיבה חיובית כללית.
8. לא כולם מתברכים בפריבלגיה להצליח אם רק ישימו את הדעת והלב במה שהם עושים. הצלחות זה לא דבר מובן מאליו, אז תתגאן בהם.
9. אף פעם אף פעם אל תשכחו מהבטחון העצמי שלכם. זה הדבר הכי הכרחי לחיוניות שלכם. אל תשכחו מי אתם.
10. דיונים, קבלת/העברת ביקורת, שיחות בכללי-  ניסוח חיובי הוא דבר מאוד חשוב. "כן את צודקת, כך אני עושה" "אני מסכימה איתך, עדיף לעשות ככה וככה" "אני גם חושבת שזה רעיון טוב" "את נהדרת כשאת עושה ככה וככה" "זה יראה ממש טוב עלייך" "תודה לך שאת טורחת מזמנך עבורי" וכאלה.
11. ‏ימים קשים נועדו כדי להתגבר עליהם! הסיפוק של להצליח להנות מהיום ולהפיק ממנו את המיטב על אף שקמנו בבוקר עם הרגשה רעה או שלא הכל הסתדר לטובתנו, שווה את כל ההשקעה וההתמודדות.
12. ‏לציין ולהעריך עבודה של מישהו, גם אם היא "מובנת מעליו" או לא משהו מיוחד כביכול, יעודד אותו להמשיך להשקיע.

כשהמרצה יוצא מן השק

ראיתי הרצאה בטדx על פדופיליה. האנושות מאוד איכזבה אותי. באה בחורה צעירה וחושפת אותם לאמת שהם לא מוכנים לשמוע, הם יוצאים נגדה כי היא לדבריהם מנסה "לנרמל" פדופיליה במקום לגנות אותה כהוגן כמוהם.
אבל הבחורה צודקת! אף פדופיל לא בחר להיות פדופיל. והיא דואגת גם להבהיר, שפגיעה בילדים- היא כן מבחירה, ולא תמיד נעשת ע"י פדופילים, ואת זה אנחנו רוצים למנוע!
למה אנחנו מחכים? אולי חלקנו מקווים שאלו הפדופילים יתאבדו ויקחו את סודם לקבר גם אם לא נגעו בילד מימיהם (אולי אפילו נמנעו לצרוך פורנוגרפיה כזאת, להימנע מלעודד את השוק החולני הזה, כי הם מבינים שזה לא בסדר). או שאנחנו מחכים שהם ישברו ויפגעו בילד? למה אנחנו לא יכולים פשוט לתת להם מרחב בטוח לדבר על זה ולטפל בזה? גם אם אין לנו הרבה מושג בפדופיליה כרגע, אנחנו עדיין יכולים לצמצם את החשקים המיניים ולהציע להם טיפולים. אנחנו יכולים לעזור לו ולעזור לכולנו להפוך לחברה בטוחה יותר. ועל הדרך, נוכל גם ללמוד הרבה יותר על התופעה ולמגר אותה, לטובת כולנו.
אבל אף פדופיל לא יצא לקבל עזרה אם הוא יודע בוודאות שהוא יקבל לינץ' ונידוי חברתי אם רק יצייץ על זה. אולי רק הפחות שפויים מביניהם. גם לכו תדעו כמה מהמטפלים והרופאים ירגישו בנוח לטפל באחד כזה, למרות שבועתם המקצועית.
ההרצאה הזאת היא בין ההרצאות הכי חשובות שעלו בזמן האחרון בטד, והיא הוסרה. המרצה כנראה לא תחזור לדבר על זה בפניי הקהל כי היא קיבלה איומים ונאצה מאלפי אנשים. כי בני אדם כרגיל, לא רוצים להתמודד עם האמת.
ובזמן שכולנו עסוקים בלקטול אנשים שבאו לעלות מודעות במטרה להגביר את הבטיחות של כולנו, עוד חיים של ילדים נפגעים, כי בחברה שלנו לא קיים שום פתרון אמיתי לתוקפים שלהם מלבד כשכבר מאוחר מדי.

Into the new Future

יום שבת הראשון בעודנו נשואים רשמית, אני מתיישבת להשלים את הגיליונות של מגזין מנטה שאני אוהבת לקרוא. הגעתי לגיליון של אפריל, וכיאה לחודש של חג פסח גם מנטה בחרה ב"שחרור" כנושא הגיליון ומלאי רחב של כתבות והמלצות משלל נקודות מבט על המילה והנושא הוצעו במגזין.
בעודי מרפרפת על פני כתבות בנושא שחרור מהעבר אני גם לוקחת לעצמי כמה עצות ומחליטה לנסות שוב פעם לזרוק את מה שאני סוחבת זה זמן רב מאחוריי, בין היתר החלטתי בלב גם לזרוק כל מה שקשור לתקופת לימודי התיכון ופשוט סוג של "להתחיל מחדש כשהכל מאחוריי". מן הסתם, זה לא לחלוטין ריאלי, שהרי חוויות מהעבר ימשיכו מדי פעם להגיע אליי בדרך כזו או אחרת, אבל התקווה שלי היא שהתגובה שלי אליהם תהיה שונה.
משאתה זורק ומשיל מעצמך את העור הישן יש רגע של בלבול ותהייה, אז מי אני ומה אני עכשיו? אני כבר לא הילדה החסרת ישע שהייתי ואני גם לא צריכה להיות, אז מי אני עכשיו?
אני מהרהרת בזה ומעלה מבט לבעלי שיושב סביב השולחן עם משפחתו, וההבנה מגיעה אליי. פתאום אני מבינה מי אני עכשיו ולאן אני שייכת. כל תקופת התבגרותי כמיהתי הייתה למקום שבו ארגיש חלק ממנו, שהרי זה הזמן בו הילדים מתנתקים מההורים ויוצאים לדרך חדשה. אבל לא הצלחתי למצוא מקום כזה. היו לי חברים אבל גם אלה היו שייכים למקום שלא הרגשתי חלק ממנו, ובסופו של דבר אפשר להגיד שהרגשתי בעצם מאוד בודדה, הרבה פעמים מבחירה.
אבל זה כבר בעבר. עכשיו יש לי מקום שאליו אני שייכת, ואני מרגישה ככה כבר המון זמן. זה למה אני כל כך שמחה לקרוא לו בעלי. להיות אישתו זה הדבר הכי טוב שקרה לי מזה זמן רב.
יגידו הרבה אנשים, שזה לא טוב להיות תלויה ככה בבעלי או לראות את האושר שלי כבת זוגתו. אבל תבינו בבקשה, אני ובעלי מוצאים את האושר שלנו בזוגיות ובמשפחה שלנו. אני החצי שלו והוא החצי שלי, על כן בנקל אנחנו מהווים חלק מהזהות של זה וזו.
בעלי עוזר לי לראות את הצד היותר טוב בי, הוא עוזר לי למצוא את הכוחות שבי שאולי מעולם לא הייתי מודעת לקיומם בלעדיו. הכי חשוב, הוא עזר לי למצוא את הזהות שלי כאישה בוגרת ועצמאית. להיות אישתו נותן לי כוחות לקבל על עצמי אחריות שעד לפני כשנה לא הייתי מסוגלת לקבל, בין היתר להיות הורה בעצמי.
אני אומנם לא עושה הכל מושלם עדיין, אבל להצליח לקבל אחריות של אדם בוגר זאת אבן דרך גדולה בחיי שזמן רב קיוויתי אליה, וזה קרה בעיקר הודות לו. תודה לך יקירי.

בבוקר היה לי קשה להיפרד מהמיטה, הרבה אנשים ניסו ליצור איתי קשר ולא רציתי לענות או לחזור לאף אחד מהם. בצהריים המצב השתפר וסוף סוף זזתי מהמיטה, אבל לא הצלחתי "להתניע את המנועים" ולהתחיל את היום מה שנקרא. הייתה לי תוכנית בראש והרגשתי שהכל חסר טעם ולא ניתן לביצוע, למרות שזה מאוד פשוט. התיישבתי מול המחשב והוינדוס מאיים לעשות ריסטט, אז ישבתי והתחלתי לגבות דברים שהיו פתוחים שלא יילך לאיבוד. עכשיו שאני כותבת את זה אני מרגישה מאוד עצבנית.
גם היו היה לי ויכוח חסר טעם לחלוטין עם מישהי בפייסבוק כי ניסיתי לחפש עזרה למישהו שאני מכירה והרגשתי נורא עצבנית.
המחשבה שאני לא הצלחתי לתפקד ולעשות את היום מושלם מאוד מתסכלת אותי.
אני עצבנית. אני עצבנית. אני עצבנית.
הבטחתי הבטחות לאנשים ולא קיימתי אותן כי אני לא הצלחתי להתחיל את היום.
אני לא מבינה מה יש לי, לא מרגישה מפוקסת בכלל והעיקר- מאוד מאוד אבל מאוד עצבנית. וכמובן ככל שאני חושבת על זה יותר ככה אני יותר עצבנית.
מה שאני הכי רוצה כרגע זה להתנתק מהעולם ולהיות זמן מה בתוך המרחב הפרטי והבטוח שלי.
אבל אני יודעת שלעשות את זה במקום להכריח את עצמי לחזור למסלול הנכון רק ידרדר את המצב ואהיה עצבנית ומתוסכלת אפילו עוד יותר.
אבל אני מרגישה כאילו המצפן שלי מצביע על הצפון הלא נכון, אני לא ממש מבינה מה הדבר הנכון שעליי לעשות כרגע כדי לחזור למצב טוב.
עולים לי כמה רעיונות בראש של, תעשי את זה או את זה... אבל אז מגיעים עוד ועוד ועוד דברים ואני מסיימת לעשות את הדבר הלא נכון ולא מבינה בכלל מה אני עושה ומה עושים עכשיו.
למשל אני אמורה להיות בפתח תקווה תוך פחות משעה, זה שעתיים אם לא שלוש שעות נסיעה, ואני עדיין בפיג'מה בבית.
אם כבר מדברים על בית, אני נורא צריכה לסדר אותו.
ואם כבר מדברים על סידורים, יש כמה סידורים שאני עוד צריכה לעשות.
הפוסט הזה נכתב כדי להיקרא שנית ולנסות להבין מה מצבי הנפשי כרגע. מבעד לכל הבלבול אני מרגישה שמשהו לא תקין. לפעמים לעלות את הדברים על כתב ולנסות לקרוא אותם מנקודת מבט חיצונית עוזרת להבין מה מצבי כרגע ולקבל החלטות חכמות יותר.

הגיגים על זהות יהודית וגיור, פוסט לכבוד שבועות מאת אחת שהייתה שם ועברה את הרוב.

פעם מישהו אמר לי, אני לא זוכרת בדיוק מי זה היה, שרות המואבייה לא הייתה צריכה לעבור גיור רבני. עכשיו אני נזכרת בזה וקצת צוחקת לעצמי.
אני אשתף קצת מתהליך הגיור שעברתי (ולא סיימתי, כבר מספליירת מראש). לפני שהתחלתי ורק הצהרתי על הכוונות להתחיל למלגה שהלכתי בשם "מעוף" שקידמה את כל הנושא הזה של התקרבות ליהדות, אחת המדריכות במקום כתבה לי איחולי הצלחה בגיור כחלק מפעילות קבוצתית שעשינו. בברכה היא הזכירה את רות המואבייה שלימים הפכה סבתא רבה של דויד המלך (וסבתא רבה רבה של שלמה המלך).
גם בעבר היחס לגרים היה לא פשוט ועם הימים הכתיבו את ההלכות שמבקשות להתייחס יפה לגרים ולזרים, ואכן היחס השתפר מאוד והפך להיות יותר מקבל ופתוח. עם זאת, אמהות יהודיות רבות עדיין חוששות מנישואים מעורבים של ילדיהם או נכדיהם, כאשר גרים מתקבלים ביתר הקלה (אם כי כמובן, היה עדיף אם היו אלה יהודים "טהורים" מלכתחילה...).
כל עוד העניין לא נוגע בנישואים, רבים מתרשמים מהגרים ומביעים הערכה וכבוד לכך שבחרו בגיור (מן הסתם כי הם בחרו לעבור תהליך שכמעט אף אחד לא היה רוצה לעבור מבחירה). בנישואים, רווחה העמדה שגר עדיף שיתחתן עם גרה...
הסיפור של רות נקרא ומסופר כל שנה בחג שבועות (שאוטוטו מגיע אלינו) ומלבד הערכים החברותיים החשובים שהוא מלמד אותנו, הוא מראה לנו שלגרים יש מקום לא קטן בחברה היהודית, ואף מהם יכולים לבוא צדיקים ומלכים.
ואני עצמי מקבלת מהסיפור מסר אחר, שבדרכו מתקשר למשפט הראשון של הפוסט.
רות המואבייה לא באמת עברה שום תהליך גיור משמעותי. היא לא הלכה לשיעורי הלכה, ולא לבית כנסת, ולא למשפחה מאמצת, ולא נדרשה להוכיח לאף אחד על בקיעותה במצוות והלכה וכיצד היא חיה, היא לא קיבלה תעודה יפה בסוף חתומה בידי איזה רבנים שהנה, מותר לה לטבול ולהיות יהודייה.
רות פשוט הלכה למקום לו היא שייכת ונשארה נאמנה למשפחה שלה. והמשפחה שלה, מרגע שהתחתנה, הייתה אלימלך. זה רק טבעי שהיא תיקח לעצמה את מנהגי המשפחה שמבוססת על היהדות. לגביי אמונה באל אחד... בזמנו כמו בימינו, מאמינים לא היה חסר, וזה כנראה לא היה מוזר שמואבים האמינו גם באלוהי ישראל.
במילים אחרות, רוב הסיכויים שלא עניין את רות סטטוס של יהודייה או להיות שייכת לעם היהודי, מבחינתה היא כבר הייתה שייכת לעם היהודי- לכן זאת לא הייתה שאלה בכלל האם היא מצטרפת לנעמי או לא. ברור שהיא מצטרפת, הרבה מפרשים שברגע שרות הצהירה ש"עמך עמי ואלוהייך אלוהיי" היא בעצם קיבלה על עצמה את היהדות ועברה גיור, אבל לדעתי רוב הסיכויים שהיא קיימה מצוות וקיימה את פולחן השם עוד הרבה לפני כבת המשפחה. המשפט הזה היה כהצהרה שזה אכן חלק ממציאות חייה וחלק מזהותה.
מה שהכי הפריע לי בתהליך הגיור היה ההתעלמות המוחלטת מכיצד המתגייר מרגיש. התחושה הייתה של "אם אתה באמת חושב שאתה יהודי- אתה לא. אבל ניתן לך בתנאי שתוכיח שאתה ראוי". כן, באים לקראתך, אבל שוכחים את החלק הכי חשוב- מה גרם לי בעצם לרצות להתחיל מלכתחילה? מה זה אומר עבורי להיות יהודייה, או להיות שייכת לעם היהודי?
זה לא שלא שאלו את השאלות האלה, שאלו... אבל אתם יודעים, זה היה כמו במבחן. הרגשה שיש רק תשובה נכונה אחת. אז ניסיתי לענות את התשובה הנכונה. אבל לא באמת יצא לי לחקור את השאלה הזאת לעומק עד שלא אמרתי די והחלטתי לקחת פסק זמן מהגיור.

אז גיסים יקרים לעתיד, הקטע הבא הוא בשבילכם-
להיות יהודייה עבורי זה אומר פשוט להתקיים. לא קיימת כזאת אופציה, שאני אהיה קיימת אבל לא יהודיה- כי אני יהודיה מהרגע שהנשמה שלי הגיע לארץ. אולי זה לא מספיק טוב לרבנים, אולי זה לא מוכח וחתום בתעודה כשרה ויפה, אבל זאת האמת. הפעם הראשונה שאיי פעם פיקפקתי ביהדותי הייתה כשהשאלה הזאת עלתה על שולחן האוכל אצלכם (אם כי אתם בטח לא זוכרים). תמיד הרגשתי מחוברת ליהדות, הרי אני חייתי וגדלתי בארץ ישראל, על השפה העברית והמנהגים היהודים. החגים שלי יהודים, החברים שלי יהודים, אפילו האוכל שלי היה בזמנו ברובו כשר (ודאגתי לתקן את זה בלי בעיה). מאז עברתי דרך ארוכה והבנתי שאולי לכם זה משנה אם אמא שלי או סבתא שלי נחשבות ליהודיות או לא, אבל לי זה כלל לא משנה. כי אני יהודיה בכל רמ"ח איבריי ובכל נשמתי.
תרצו או לא אני כבר שייכת לעם היהודי בדיוק כמו הבן שלכם. מודה, התחלתי עם חור לא קטן בהשכלה, אבל לא חסרים יהודים כאלה. ברוך השם השלמתי את החוסרים באהבה רבה.
שנית, בדיוק כמו שרוב היהודים לא מקיימים את כל המצוות והדין והחשבון היחידי שהם צריכים לעשות הוא בפני הקב"ה- כך גם אני לא מרגישה צורך לתת דין וחשבון לגביי חיי ובחירותיי בפני אף אחד מלבד עצמי ומלבדו. בסופו של דבר, תאהבו אותי או לא, השם יתברך מחליט מה יהיה, נכון?
למה החלטתי לעבור גיור מלכתחילה אז? פשוט מאוד, רציתי את האישור שאני אכן שייכת. אבל אני לא צריכה אותו יותר. הבנתי שאנשים שמחפשים בעיות ימצאו אותם, ואלו שכל חייהם מחפשים אחרי אישורים מעולם לא יהיו באמת מאושרים עם עצמם. כיום אני מבינה שההוכחה היחידה שאני צריכה זה את בנכם לצידי, איתו אני מרגישה הכי שייכת שיש.
ככה פשוט.

כמובן, יש הרבה בני אדם שמרגישים צורך לעבור את הגיור, אבל אני לא מהם. במיוחד לא כי הוא מבטל חלק אחר משמעותי של הזהות שלי, שקיבלתי מהוריי. אף אדם הוא "רק יהודי", כך גם אני לא... אולי אנשים יחליטו שאני כנראה יותר מורכבת מבחינת זהות מהממוצע, אבל באמת שלא כך המצב, אני מאוד שלמה עם כל מי שאני. כמובן שלא חושבת שצריכה להתבייש בצד אחד למען צדדים אחרים בי.

אה, והילדים... אני אגיד לכם מה יהיה עם הילדים. הם יהיו מאושרים כי ההורים שלהם מאושרים והכי אוהבים שבעולם. אף אחד בארץ הזאת לא הולך לעשות עליהם חרם רק כי לדעת חלק מהאוכלוסייה הם לא יהודים. אף אחד. ובכלל, מי אמר שבעיות היא פריווילגיה רק לגויים, או כל מי שמחליטים לשייך לקבוצה הזאת? תקנו אותי אם אני טועה, אבל להיות יהודי גורר איתו לא מעט בעיות בפני עצמו 💁

האדם מחפש משמעות

סיימתי לקרוא את "האדם מחפש משמעות- מבוא ללוגותרפיה" של ויקטור פראנקל (היה פסיכיאטר וניורולוג יהודי ניצול שואה). מרתק ולעניין, מומלץ למי שמתעניין בפסיכותרפיה וקאוצ'ינג.

כמה הערות אישיות שרשמתי לעצמי בעקבות הקריאה:

1. לאדם יש צורך במשמעות בחייו. משמעות ניתן למצוא דרך האחריות בחייו (תפקידיו, מטלותיו, דברים שרק הוא יכול להגשים ולעשות), לרוב אלו הקשורים בבריות אחרות או בחוויות בעלות ערך אינדיווידואלי. ניתן למצוא גם ביחסי אהבה- אלו החיים (ולפעמים אף, שלא נדע, מתים) למעניהם. וניתן גם לפעמים למצוא אף בסבל- הסבל כהקרבה למען מישהו, הסבל למען האל, או אפילו למען עצמנו (התחזקות, התחשלות, הוכחה לחיים שבנו).
2. לוגודרמה- האם חיינו באמת כישלון כפי שלפעמים נדמה לנו? אימוץ נקודת מבט חיצונית עליהם, כאילו היו חייו של אדם אחר, אולי יגיד לנו אחרת.
3. "כוונה פאראדוכסית"- כאשר הפחד מגשים את עצמו או מחשבה מונעת מאיתנו להגשים רצון מסויים (לדוג' הפחד מנדודי שינה גורם לנדודי שינה או הפחד מלהיכשל גורם לכישלון)- יש לכוון להגשים את התוצאה ממנה אנו מפחדים (בהתאמה: לכוון לא לישון או לכוון להיכשל בכוונה).

"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסינו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו. צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על ידי החיים - יום יום ושעה שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה. חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי-הרף לפני כל יחיד ויחיד."
-"האדם מחפש משמעות"/ויקטור פראנקל, תרגומו של חיים איזק. הוצאת דביר.

---

וזה גורם לי להרהר, מה אני יכולה לתרום לעולם?...

בשנייה שאני קמה מהמיטה ובודקת את הנייד אני מגלה איזה 4 אנשים שונים שצריכים את ההתייחסות שלי, בעוד שקמתי פשוט כדי לכתוב את הפוסט הזה.

טוב, אז איפה הייתי?

אממ

כן

לפעמים, במיוחד בימים שאין לי התחייבות או פגישה כל שהיא להיות בה ואני יכולה להישאר בבית 

(הולי שיט שכחתי את השיעור גיור דיימממממ)

אני נוטה לפתע פתאום לאבד כל רצון שהוא, איך שאני מגדירה, "לחיות".

זאת לא תחושה רעה, זאת לא תחושה טובה, זה גם לא מתבטא באובדנות - אלא בהיעדר טהור של הרצון לעשייה, לדאגה לצרכיי ולקשר עם הסביבה.

בימים כאלה אני נוטה לישון הרבה, הרבה מאוד. וגם כשאני כבר לא מסוגלת לישון יותר, אני נשארת במיטה ספק בהכרה ספק לא, שקועה בעולם אחר. אני בקושי קמה לעשות צרכים, שלא לדבר על לשתות, לאכול, לרחוץ פנים, לתת יחס לחתולים או לאוגר (או לאנשים אחרים).

אני כלום, אוסף רקמות ואיברים שממשיך להתקיים מעצמו, ואם היה אפילו אפשרי- כנראה אפילו מפסיק לנשום ונכבה לחלוטין.

כאילו מאשה נעלמה, איננה, הלכה.

ואז פתאום, אחרי שעות על גבי שעות ככה, פתאום אני חוזרת ומתעוררת, אני נזכרת איזה מטלות אני חייבת לבצע ולשם מה יש לי לחיות. אני מקבלת חזרה את הצורך לנשום ולפעול.

כשזה קורה אני תוהה, מה קרה לעזאזל? לאן נעלמתי?

ויותר חשוב, למה אני כל הזמן בורחת מלכתחילה. למה אני כמעט אף פעם לא רוצה להתעורר.

אלוהים, לאן נעלם הרצון שלי לחיות?

טוב לי, לא רע לי, אבל אני לא רואה שום טעם. שום טעם, שום רצון, שום דבר?? מה לעזאזל באמת. שנים שאפתי להיות אדישה אבל זה too much.

(אולי זה כי אני מרגישה שבאמת טוב לי אז אין לי שום דחיפה לקום ולשנות?)

עדכונים

אתמול:
ביליתי קצת עם אחותי האהובה ליאל, ישבנו ושתינו משהו חם בבית הקפה ליון ואז טיילנו קצת בסביבה. עשיתי עוד עגיל, כרגע יש לי 3 (השאיפה היא ל5, 2 בכל אוזן + הליקס באחת האוזניים P: לא נראה לי שיש בעיית צניעות בזה מלבד העובדה שזה כנראה מרדני ומוזר חח בכל אופן אפשר להסתיר עם השיער בבית הכנסת ושאר המקומות, או אפילו להסיר זמנית).
אחרי זה נסעתי לרמת החייל לבקר במשרדים של בעלי לפני שהם עוברים (עברו היום). מקום יפה, השוק צפון ממש חמוד (אם כי יקר). עכשיו הם עוברים לאזור השלום, אז יהיה לו יותר קל להגיע לעבודה, הוא ממש מתרגש. הבנתי גם ששואפים לפתוח באזור עוד מסעדות, מקווה שזה נכון (: אתגעגע ל"יפני" אבל... (כרגע המקום היחידי בארץ שמוכר אוניגירי ואנקו, נמצא בשוק הצפון ברמת החייל. מומלץ בחום! המחירים אצלו דווקא סבבה).

היום לא הלכתי לפסיכולוגית, לא הרגשתי טוב והייתי צריכה לישון.

אח"כ אמא העירה אותי והרגשתי טוב יותר (גם לא ממש רציתי לבלות את כל היום במיטה בבית) אז יצאנו קצת לזמן איכות. אכלנו בבית קפה ואיכשהו נגררתי איתה לשופינג... וקניתי שתי חצאיות ושתי שמלות חדשות... ;;;;;;

קפצתי למספרה וקבעתי תור לצביעה למחר.

סיימתי ראוט נוסף של יוסונג והשגתי את הסוף הנורמאלי, עכשיו אתחיל להשיג את הסופים הרעים (יש 5-6 לא זוכרת במדוייק).

קפצתי הביתה והכנתי פופקורן לצפייה עם שי היום, יצאתי מהבית עליתי על אוטובוס אבל אז גיליתי ששכחתי את הנייד. ירדתי בתחנה קרובה וחזרתי הביתה, לקחתי נייד, ואז שי התקשר אלי ואמר שצפוי לו ביקור בית אז זה מקצר את השעות צפייה שלנו. החלטנו להעביר את זה למחר אחרי המספרה.

אז עכשיו אני מסדרת קצת בבית ועוד כל מיני עניינים.

מחר היום שלי יראה ככה:

9:30 מספרה

11:00-14:00 צפייה עם שי באוברלורד

15:30-21:30 עבודה

ביום חמישי אני עובדת בבוקר (ומקווה ללכת לקניות אחרי) וגם ביום שישי.

(נראה שהחיים שלי חוזרים לטיבם עכשיו שחזרתי לקחת את התרופות בזמן)

עדכוני גיימינג

כרגיל ניסיתי כמה דברים חדשים, ועדכונים על שאר האפליקציות~
חזרתי לשחק Fate/stay night במחשב, כרגע השגתי את bad ending 1+2 ושואפת להגיע ל-3.
את פייט סטיי נייט דור התקין לי וזה קצת מסובך, אז לא ארחיב על זה פה (אלא אם כן מישהו ממש רוצה לנסות, אני מניחה שאני יכולה לשכנע את דור לכתוב מדריך~).

עכשיו בקשר למשחקים בנייד...
עדכונים לגביי משחקים ותיקים:
lovesturck:
אני לא זוכרת אם כתבתי על זה או לא, אבל החלטתי לנסות סיפור חדש בינתיים שאני מחכה לעוד עדכונים מהסיפור האהוב עליי באפליקציה. התחלתי Astoria: Fate's kiss עם הראוט של אלכס וזה ממש מקסים. בינתיים גם הגיעו הפרקים החדשים של ריינר מLove&legends שכל כך חיכיתי להם! מעניין לאן העונה החדשה תתקדם!
Is it love? ryan:
לאט לאט הדמות שלי מתאהבת בריאן ומגלה עוד ועוד צדדים עליו תוך כדי שהיא מפעילה את קסמיה על עוד גברים סביבה... חבל שזה לא הארם לול
באיזה שהוא שלב השתכנעתי לקנות קצת אנרג'י וסיקרט סקנס כי הגעתי לחלק ממש מותח בסיפור שרציתי לראות ):
אני מקווה... שזה יהיה שווה את זה...
Dance-on!:
בינתיים לא השתכנעתי לקנות משהו פה, ואני לא ממש משקיעה במשחק כרגע P: משתדלת אבל להיכנס יומיום ולעשות קווסטים ^^~
אם אתם מורידים בבקשה תגידו לי ואני אביא לכם את הקוד שלי כדי ששנינו נקבל מתנות~

love live! school idol festival
השתתפתי באיוונט האחרון בשרת האנגלי והשגתי את רין, אני כל כך שמחה~
שאר עדכונים במשתמש שלי באתר של טומודאג'י, את הקישור אליו אפשר למצוא ברשימות בצד!

משחקים שהיו אצלי ומחקתי: coccppa play & bubble witch saga 3, בעיקר כי אני כבר לא משחקת בהם והשתעממתי.

*+~משחקים חדשים שניסיתי~+*

Burn your fat with me!!
קונספט נחמד, האמת לא ניסיתי את זה ברצינות כי האפליקציה הספציפית הזאת מכוונת לקהל זכרי. אמורה להיות אפליקציה לנשים איפה שהוא, אוריד אותה ואסקור אותה בהזדמנות~


mystic messanger
הטעות שלי חיי. הו צ'ריטז, מה עשיתם?? למה??? למה הוצאתם אפליקציה מושלמת כל כך?! לעזאזל עם הקוריאנים האלה
לעזאזל עם הכל
אני
אני
אעאעאעאעאעאע
.........
לכל מי שצריכה (או צריך) קצת אהבה ובנים חמודים בחיים שיהרסו את השגרת יום שלה, הנה:
https://play.google.com/store/apps/details?id=com.Cheritz.MysticMessenger
אזהרת התמכרות קשה, שלא תבואו אליי אח"כ בתלונות ):

cytus
את סיטוס ניסיתי בעבר ומחקתי מהר, אבל החלטתי לנסות שוב מכיוון שהתנסתי במשחק דרך מכר ואהבתי. עוד לא ממש נכנסתי בזה כי היו לי הרבה דברים לעשות אבל אני חושבת שזה מבטיח, worth a chance?
משחק קצב עם טוויסט מעניין ומבחר עצום של שירים, גם יפניים.

star-crossed myth
עוד משחק ויז'ואל נובל אוטמה שנראה ממש נחמד אבל צריך לשלם כדי לשחק בו. אחרי חישוב קטן הגעתי למסקנה שכדי להנות ממנו כמו שצריך, זאת הוצאה לא מאוד זולה, אז החלטתי בינתיים לא להשקיע בזה. יכול להיות שאחזור אליו מאוחר יותר. הסיפור הוא שהדמות שלנו פוגשת 12 אלים שכל אחד מייצג את אחד מ-12 המזלות, שכעונש הוכרחו לשכון בכדו"א. הדמות שלנו היא המפתח שלהם חזרה הביתה. את\ה בוחר\ת עם איזה אל את\ה מעוניינ\ת לפתח מערכת יחסים. לכל אל יש 2 עונות ועוד כמה side stories. אפשר לשחק במבוא ובפרק הראשון של כל אל בחינם.

Nicole
גם משחק משחק ויז'ואל אוטמה, כאן אתם משחקים את הדמות הראשית בשם ניקול שמתחילה ללמוד בקולג'. במהלך היום הראשון היא שומעת על מקרה מסתורי של בנות שנחטפו וחזרו בלי לזכור מה קרה להן, האשם כמובן לא נמצא. במהלך המשחק אתם אמורים לנסות לפתור את התעלומה וכמובן, להצליח לפתח מערכת יחסים עם אחד מארבעת הבחורים הפוטנציאלים. כמו תמיד, יש כמה סופים אפשריים והכל תלוי בתשובות שלכם.
אישית, מאוד אוהבת את המשחקים של החברה הזאת, כבר שיחקתי בהם בעבר אצלי במחשב P: מסתבר שהם אפילו הוציאו גרסאות למשחקים ששיחקתי במחשב לסמארטפון, אח כמה נוסטלגי~
הדבר האהוב עליי במשחקים שלהם (וכמובן גם במשחק הזה), שהדמות הראשית יכולה ממש לרכוש נקודות סקילס ולהשפיע על הסופים והדרך בה הסיפור מתפתח לפי המקומות שאנחנו בוחרים לבקר בהם ומה שאנחנו בוחרים לעשות, ולא רק לפי בחירת האופציות הרגילה בויז'ואל נובלס. מעבר לכך שזה מוסיף עניין, זה יוצר הרבה מאוד סופים אפשריים!
ועוד משהו שהוא מבחינתי, מובן מאליו בויז'ואל נובלס, אבל אני רואה אותו פחות במשחקי הסמארטפון למיניהם- זאת האפשרות לעשות save & load. סופר דופר חשוב. הייתי רוצה שמפתחים של שאר המשחקים ישקיעו בזה יותר.
כמו במשחק הקודם, גם פה אתם זוכים לשחק בגרסאת ניסיון חינמית אבל צריכים לרכוש את שאר המשחק כדי להמשיך לשחק. בחרתי שלא לרכוש הפעם גם כן, בעיקר כי יש לי עוד הרבה משחקים אחרים שאני רוצה לנסות ^^; אולי בהמשך...


טוב בינתיים, זה הכל, אין הרבה תמונות הפעם 😆 פעם הבאה אולי. נשתמע!

את מיוחדת שאחד הבילויים שלך עם הBFF היא ללכת לקבל חיסון פפילומה יחד 😆

שיתוף מאמר רשת מבית מגזין "מנטה"

רוצים להצליח בחיים? תתחילו לסדר בקפידה את המיטה שלכם כל בוקר- 

https://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5033682,00.html

מאמר שמסקר מספר תובנות חיים מספרו והרצאתו המפורסמים של אדמירל וויליאמס מקריוון האמריקאי. קריאה מעניינת ומומלצת. רשמתי לעצמי כבר להשיג את הספר (:

על התמודדות נפשית ומודעות חברתית

ישנתי איזה, 16 שעות (אם לא יותר) היום, שזה בערך פי 2 משינה ארוכה רגילה שלי.

לפרוטוקול מדובר בערעור נפשי רגיל, ישנתי כי לא רציתי לקום. לא רציתי לקום כי אני מדוכאת ולא רוצה להתמודד עם המציאות (שאגב, היא בסדר גמור ברוך השם, תודה שתהיתם. אני לא מסוגלת להתמודד איתה מהפתטיות האישית שלי ולא כי יש בה משהו מזעזע). אני מדוכאת כנראה כי הפסקתי לקחת את הכדורים שלי באופן הנדרש.

אם הייתי במקום דור ומוצאת אותי ככה, שבוזה על הספה כמעט בלי להגיב ובלי כוח לחשוב כלום, ובלהתחשב בכך שאני מטופלת נפשית עם גישה לסטוק של כדורים- בהחלט הייתי חושדת במנת יתר, אפילו אם הבן אדם לא הראה סימנים קודמים של אובדנות ופגיעה עצמית.

אני לא חושבת שום דבר על איך שהוא פעל מלבד המחשבה הכללית שלאנשים באמת אין מודעות לאיך בן אדם שעבר פגיעה עצמית נראה. אני לא מאשימה אותם, אם לא הייתי כל כך מתעניינת במקצועות מדעי הגוף והרפואה, ולא הייתי מטופלת ברפואת הנפש בעצמי, גם אני כנראה הייתי מפספסת (ומי יודע כמה גם פספסתי בפועל). 

יש הרבה מטפלים ורופאים שטוענים שזה יכול להיות מאוד טריקי לקלוט אדם במצוקה אמיתית כי או שהם לא באמת מודעים למצבם או שהם משקרים ומסתירים אותו.

ממה שאני חוויתי וראיתי, זה לא נכון. הסיבה היחידה שקל כל כך להסתיר מחלה ו/או פגיעה נפשית זה כי החברה שלנו לא מודעת אליהם מספיק. אנשים לא יודעים איך נראה דיכאון, איך נראת חרדה. הם חושבים שהם ימצאו חתכים על מפרקי יד אצל מישהו שמזיק לעצמו, ולא מבינים איך מישהי שנראתה (להם) נורמאלית לגמריי פתאום תולה את עצמה. הם לא יודעים איך נראת פגיעה בהכרה או בלבול כתוצאה ממנת יתר.

וכמובן, הם לא מבינים למה?

זה לא שאנשים טיפשים, הם פשוט לא יודעים. למרות כל ההתקדמות המבורכת בנושא, מחלות נפש הן עדיין סוג של טאבו, והתאבדות כתוצאה מהן ממשיכה לקחת אחוזים גדולים ממקרי המוות בעולם המודרני.

Nice car dumbass.
What a shame if something will
happen
to It.

אני עייפה תחת, ואף פעם לא אבין את האנשים שכותבים "החתול שלי מת/נדרס, שלחו לי תמונות של החתולים שלכם כדי לעודד" בקבוצות החתולים.

קשה לחזור ללמוד אחריי השהייה כל כך ארוכה.

כשאני נהיית קצת מדוכאת

אני נהיית מאוד רגישה לביקורת. ואני ממש צריכה את התמיכה וההערכה יותר מכל דבר. זה לא הזמן להיות באמת כנים איתי, גם אם אני אדם שמעריך כנות כערך עליון.

בינתיים שישרא פתוח, אפרסם חלקית פה וחלקית שם. לפעמים יהיו פוסטים שיהיו יחודיים רק לבלוג פה (בעיקר כאלה הכוללים מדיה ויז'ואלית) ויהיו כאלה שיהיו יחודיים רק לישרא (בעיקר כאלה שעניינם עוסק בישרא).
אז היום הראשון של 2018, הלך לי כרגיל. אבל משום מה, מסיבה שאיני יודעת מה היא, את השנה אני מתחילה בתחושה טובה. אני לא יודעת עדיין מה יקרה, רק שהפעם בטוח יהיה טוב יותר, ואני אצבור הרבה חוויות מדהימות.
וגם אם השנה תהיה עוד שנה רגילה, עצם העובדה שאני מתחילה אותה בהרגשה כל כך אופטימית כאילו מאירה על כל הדרך שעברתי שנה שעברה. בלי ששמתי לב, הגשמתי את אחת המשאלות הכי גדולות שלי ל-2017: להתאזן נפשית, ולהיות חזקה יותר.
ב-2018, אולי להיות אמא בע"ה? או לפחות בדרך 😉
(אבל רגע, לפני זה עדיף לסיים גיור ולהתחתן כדת משה וישראל).