Into the new Future

יום שבת הראשון בעודנו נשואים רשמית, אני מתיישבת להשלים את הגיליונות של מגזין מנטה שאני אוהבת לקרוא. הגעתי לגיליון של אפריל, וכיאה לחודש של חג פסח גם מנטה בחרה ב"שחרור" כנושא הגיליון ומלאי רחב של כתבות והמלצות משלל נקודות מבט על המילה והנושא הוצעו במגזין.
בעודי מרפרפת על פני כתבות בנושא שחרור מהעבר אני גם לוקחת לעצמי כמה עצות ומחליטה לנסות שוב פעם לזרוק את מה שאני סוחבת זה זמן רב מאחוריי, בין היתר החלטתי בלב גם לזרוק כל מה שקשור לתקופת לימודי התיכון ופשוט סוג של "להתחיל מחדש כשהכל מאחוריי". מן הסתם, זה לא לחלוטין ריאלי, שהרי חוויות מהעבר ימשיכו מדי פעם להגיע אליי בדרך כזו או אחרת, אבל התקווה שלי היא שהתגובה שלי אליהם תהיה שונה.
משאתה זורק ומשיל מעצמך את העור הישן יש רגע של בלבול ותהייה, אז מי אני ומה אני עכשיו? אני כבר לא הילדה החסרת ישע שהייתי ואני גם לא צריכה להיות, אז מי אני עכשיו?
אני מהרהרת בזה ומעלה מבט לבעלי שיושב סביב השולחן עם משפחתו, וההבנה מגיעה אליי. פתאום אני מבינה מי אני עכשיו ולאן אני שייכת. כל תקופת התבגרותי כמיהתי הייתה למקום שבו ארגיש חלק ממנו, שהרי זה הזמן בו הילדים מתנתקים מההורים ויוצאים לדרך חדשה. אבל לא הצלחתי למצוא מקום כזה. היו לי חברים אבל גם אלה היו שייכים למקום שלא הרגשתי חלק ממנו, ובסופו של דבר אפשר להגיד שהרגשתי בעצם מאוד בודדה, הרבה פעמים מבחירה.
אבל זה כבר בעבר. עכשיו יש לי מקום שאליו אני שייכת, ואני מרגישה ככה כבר המון זמן. זה למה אני כל כך שמחה לקרוא לו בעלי. להיות אישתו זה הדבר הכי טוב שקרה לי מזה זמן רב.
יגידו הרבה אנשים, שזה לא טוב להיות תלויה ככה בבעלי או לראות את האושר שלי כבת זוגתו. אבל תבינו בבקשה, אני ובעלי מוצאים את האושר שלנו בזוגיות ובמשפחה שלנו. אני החצי שלו והוא החצי שלי, על כן בנקל אנחנו מהווים חלק מהזהות של זה וזו.
בעלי עוזר לי לראות את הצד היותר טוב בי, הוא עוזר לי למצוא את הכוחות שבי שאולי מעולם לא הייתי מודעת לקיומם בלעדיו. הכי חשוב, הוא עזר לי למצוא את הזהות שלי כאישה בוגרת ועצמאית. להיות אישתו נותן לי כוחות לקבל על עצמי אחריות שעד לפני כשנה לא הייתי מסוגלת לקבל, בין היתר להיות הורה בעצמי.
אני אומנם לא עושה הכל מושלם עדיין, אבל להצליח לקבל אחריות של אדם בוגר זאת אבן דרך גדולה בחיי שזמן רב קיוויתי אליה, וזה קרה בעיקר הודות לו. תודה לך יקירי.