עברה מעל לשנה מאז הרשומה האחרונה שלי, והנה חזרתי כי קיים הדחף העז להוציא לפחות איכשהו החוצה את מה שנעול בפנים.
כבר זמן מה אני חווה הידרדרות מסויימת במצבי. לאט לאט שוב פעם יותר ויותר קשה לישון, פחות ופחות רוצה לאכול, יותר ויותר השד אוכל אותי.
ולאחרונה גם התווסף לכל זה פטירתה של מי שהייתה אמורה להיות סבתי. בן אדם שמעולם לא הכרתי, רק ראיתי בתמונות, שמעתי מסיפורים, פעם אחת שיחת טלפון בימיה האחרונים...
בהתחלה לא ידעתי איך להגיב. המערכת יחסים שלה ושל אימי הייתה טרגית ורעילה. כל פעם שהיא עלתה לנושא השיחה הייתה אימי מלאת צער וכאב.
תארו לעצמכם, מה זה לגדול בבית שהצל הזה רודף אותך, ואת שומעת- "את, ממש דומה לה"- אני? אבל אמא, למה? למה את אומרת שאני בן אדם כל כך רע?
ועכשיו גם, אני יושבת וחושבת, הנה הייתה לי, עולה חדשה שהתרגלה ללבד, שלא הייתה לה סבתא לראות בארוחת שישי או שתיקח אותה מהגן (לקחו אותי מטפלות או הורים אחרים שהיו מוכנים לעזור להוריי)- סבתא שמעולם לא הכרתי. בן אדם שהצל שלו רדף אותי מילדות, שסיפרו לי עליו דברים קשים, שהשוו אותי אליו כשהיה לי קשה וסבלתי.
הייתה ואינה.
ובחיים כבר לא אזכה יותר לפגוש אותה או להכיר אותה.
לנצח הצל שלה כנראה ימשיך לרדוף אותי.
הדמעות חונקות ומתחיל להיות קשה לנשום, כאילו חבל תלייה הולך ומתהדק סביב צווארי.
הלוואי והייתי זוכה לראות אותה לפחות פעם אחת, רק כדאי לראות ולהיווכח- שלא מדובר לא בשטן ולא בשד, אלא פשוט בעוד בן אדם, שאולי, מי יודע, חווה את העולם באותה בדידות כמוני... אולי חווה דברים קשים שהותירו עליו את חותמו, דברים ששום אהבת אמת לא תתקן... ולא הייתה לו אלא ברירה אחרת, בסביבה הסובייטית והלא סלחנית של זמנו, אלא להתנהג בצורה חסרת רגישות ובריונית כלפיי אלו שכמהו לאהבתו וחיבתו בצורה הכי טהורה שיש.
כבר זמן מה אני חווה הידרדרות מסויימת במצבי. לאט לאט שוב פעם יותר ויותר קשה לישון, פחות ופחות רוצה לאכול, יותר ויותר השד אוכל אותי.
ולאחרונה גם התווסף לכל זה פטירתה של מי שהייתה אמורה להיות סבתי. בן אדם שמעולם לא הכרתי, רק ראיתי בתמונות, שמעתי מסיפורים, פעם אחת שיחת טלפון בימיה האחרונים...
בהתחלה לא ידעתי איך להגיב. המערכת יחסים שלה ושל אימי הייתה טרגית ורעילה. כל פעם שהיא עלתה לנושא השיחה הייתה אימי מלאת צער וכאב.
תארו לעצמכם, מה זה לגדול בבית שהצל הזה רודף אותך, ואת שומעת- "את, ממש דומה לה"- אני? אבל אמא, למה? למה את אומרת שאני בן אדם כל כך רע?
ועכשיו גם, אני יושבת וחושבת, הנה הייתה לי, עולה חדשה שהתרגלה ללבד, שלא הייתה לה סבתא לראות בארוחת שישי או שתיקח אותה מהגן (לקחו אותי מטפלות או הורים אחרים שהיו מוכנים לעזור להוריי)- סבתא שמעולם לא הכרתי. בן אדם שהצל שלו רדף אותי מילדות, שסיפרו לי עליו דברים קשים, שהשוו אותי אליו כשהיה לי קשה וסבלתי.
הייתה ואינה.
ובחיים כבר לא אזכה יותר לפגוש אותה או להכיר אותה.
לנצח הצל שלה כנראה ימשיך לרדוף אותי.
הדמעות חונקות ומתחיל להיות קשה לנשום, כאילו חבל תלייה הולך ומתהדק סביב צווארי.
הלוואי והייתי זוכה לראות אותה לפחות פעם אחת, רק כדאי לראות ולהיווכח- שלא מדובר לא בשטן ולא בשד, אלא פשוט בעוד בן אדם, שאולי, מי יודע, חווה את העולם באותה בדידות כמוני... אולי חווה דברים קשים שהותירו עליו את חותמו, דברים ששום אהבת אמת לא תתקן... ולא הייתה לו אלא ברירה אחרת, בסביבה הסובייטית והלא סלחנית של זמנו, אלא להתנהג בצורה חסרת רגישות ובריונית כלפיי אלו שכמהו לאהבתו וחיבתו בצורה הכי טהורה שיש.
