יום שני, 7 במאי 2018

הגיגים על זהות יהודית וגיור, פוסט לכבוד שבועות מאת אחת שהייתה שם ועברה את הרוב.

פעם מישהו אמר לי, אני לא זוכרת בדיוק מי זה היה, שרות המואבייה לא הייתה צריכה לעבור גיור רבני. עכשיו אני נזכרת בזה וקצת צוחקת לעצמי.
אני אשתף קצת מתהליך הגיור שעברתי (ולא סיימתי, כבר מספליירת מראש). לפני שהתחלתי ורק הצהרתי על הכוונות להתחיל למלגה שהלכתי בשם "מעוף" שקידמה את כל הנושא הזה של התקרבות ליהדות, אחת המדריכות במקום כתבה לי איחולי הצלחה בגיור כחלק מפעילות קבוצתית שעשינו. בברכה היא הזכירה את רות המואבייה שלימים הפכה סבתא רבה של דויד המלך (וסבתא רבה רבה של שלמה המלך).
גם בעבר היחס לגרים היה לא פשוט ועם הימים הכתיבו את ההלכות שמבקשות להתייחס יפה לגרים ולזרים, ואכן היחס השתפר מאוד והפך להיות יותר מקבל ופתוח. עם זאת, אמהות יהודיות רבות עדיין חוששות מנישואים מעורבים של ילדיהם או נכדיהם, כאשר גרים מתקבלים ביתר הקלה (אם כי כמובן, היה עדיף אם היו אלה יהודים "טהורים" מלכתחילה...).
כל עוד העניין לא נוגע בנישואים, רבים מתרשמים מהגרים ומביעים הערכה וכבוד לכך שבחרו בגיור (מן הסתם כי הם בחרו לעבור תהליך שכמעט אף אחד לא היה רוצה לעבור מבחירה). בנישואים, רווחה העמדה שגר עדיף שיתחתן עם גרה...
הסיפור של רות נקרא ומסופר כל שנה בחג שבועות (שאוטוטו מגיע אלינו) ומלבד הערכים החברותיים החשובים שהוא מלמד אותנו, הוא מראה לנו שלגרים יש מקום לא קטן בחברה היהודית, ואף מהם יכולים לבוא צדיקים ומלכים.
ואני עצמי מקבלת מהסיפור מסר אחר, שבדרכו מתקשר למשפט הראשון של הפוסט.
רות המואבייה לא באמת עברה שום תהליך גיור משמעותי. היא לא הלכה לשיעורי הלכה, ולא לבית כנסת, ולא למשפחה מאמצת, ולא נדרשה להוכיח לאף אחד על בקיעותה במצוות והלכה וכיצד היא חיה, היא לא קיבלה תעודה יפה בסוף חתומה בידי איזה רבנים שהנה, מותר לה לטבול ולהיות יהודייה.
רות פשוט הלכה למקום לו היא שייכת ונשארה נאמנה למשפחה שלה. והמשפחה שלה, מרגע שהתחתנה, הייתה אלימלך. זה רק טבעי שהיא תיקח לעצמה את מנהגי המשפחה שמבוססת על היהדות. לגביי אמונה באל אחד... בזמנו כמו בימינו, מאמינים לא היה חסר, וזה כנראה לא היה מוזר שמואבים האמינו גם באלוהי ישראל.
במילים אחרות, רוב הסיכויים שלא עניין את רות סטטוס של יהודייה או להיות שייכת לעם היהודי, מבחינתה היא כבר הייתה שייכת לעם היהודי- לכן זאת לא הייתה שאלה בכלל האם היא מצטרפת לנעמי או לא. ברור שהיא מצטרפת, הרבה מפרשים שברגע שרות הצהירה ש"עמך עמי ואלוהייך אלוהיי" היא בעצם קיבלה על עצמה את היהדות ועברה גיור, אבל לדעתי רוב הסיכויים שהיא קיימה מצוות וקיימה את פולחן השם עוד הרבה לפני כבת המשפחה. המשפט הזה היה כהצהרה שזה אכן חלק ממציאות חייה וחלק מזהותה.
מה שהכי הפריע לי בתהליך הגיור היה ההתעלמות המוחלטת מכיצד המתגייר מרגיש. התחושה הייתה של "אם אתה באמת חושב שאתה יהודי- אתה לא. אבל ניתן לך בתנאי שתוכיח שאתה ראוי". כן, באים לקראתך, אבל שוכחים את החלק הכי חשוב- מה גרם לי בעצם לרצות להתחיל מלכתחילה? מה זה אומר עבורי להיות יהודייה, או להיות שייכת לעם היהודי?
זה לא שלא שאלו את השאלות האלה, שאלו... אבל אתם יודעים, זה היה כמו במבחן. הרגשה שיש רק תשובה נכונה אחת. אז ניסיתי לענות את התשובה הנכונה. אבל לא באמת יצא לי לחקור את השאלה הזאת לעומק עד שלא אמרתי די והחלטתי לקחת פסק זמן מהגיור.

אז גיסים יקרים לעתיד, הקטע הבא הוא בשבילכם-
להיות יהודייה עבורי זה אומר פשוט להתקיים. לא קיימת כזאת אופציה, שאני אהיה קיימת אבל לא יהודיה- כי אני יהודיה מהרגע שהנשמה שלי הגיע לארץ. אולי זה לא מספיק טוב לרבנים, אולי זה לא מוכח וחתום בתעודה כשרה ויפה, אבל זאת האמת. הפעם הראשונה שאיי פעם פיקפקתי ביהדותי הייתה כשהשאלה הזאת עלתה על שולחן האוכל אצלכם (אם כי אתם בטח לא זוכרים). תמיד הרגשתי מחוברת ליהדות, הרי אני חייתי וגדלתי בארץ ישראל, על השפה העברית והמנהגים היהודים. החגים שלי יהודים, החברים שלי יהודים, אפילו האוכל שלי היה בזמנו ברובו כשר (ודאגתי לתקן את זה בלי בעיה). מאז עברתי דרך ארוכה והבנתי שאולי לכם זה משנה אם אמא שלי או סבתא שלי נחשבות ליהודיות או לא, אבל לי זה כלל לא משנה. כי אני יהודיה בכל רמ"ח איבריי ובכל נשמתי.
תרצו או לא אני כבר שייכת לעם היהודי בדיוק כמו הבן שלכם. מודה, התחלתי עם חור לא קטן בהשכלה, אבל לא חסרים יהודים כאלה. ברוך השם השלמתי את החוסרים באהבה רבה.
שנית, בדיוק כמו שרוב היהודים לא מקיימים את כל המצוות והדין והחשבון היחידי שהם צריכים לעשות הוא בפני הקב"ה- כך גם אני לא מרגישה צורך לתת דין וחשבון לגביי חיי ובחירותיי בפני אף אחד מלבד עצמי ומלבדו. בסופו של דבר, תאהבו אותי או לא, השם יתברך מחליט מה יהיה, נכון?
למה החלטתי לעבור גיור מלכתחילה אז? פשוט מאוד, רציתי את האישור שאני אכן שייכת. אבל אני לא צריכה אותו יותר. הבנתי שאנשים שמחפשים בעיות ימצאו אותם, ואלו שכל חייהם מחפשים אחרי אישורים מעולם לא יהיו באמת מאושרים עם עצמם. כיום אני מבינה שההוכחה היחידה שאני צריכה זה את בנכם לצידי, איתו אני מרגישה הכי שייכת שיש.
ככה פשוט.

כמובן, יש הרבה בני אדם שמרגישים צורך לעבור את הגיור, אבל אני לא מהם. במיוחד לא כי הוא מבטל חלק אחר משמעותי של הזהות שלי, שקיבלתי מהוריי. אף אדם הוא "רק יהודי", כך גם אני לא... אולי אנשים יחליטו שאני כנראה יותר מורכבת מבחינת זהות מהממוצע, אבל באמת שלא כך המצב, אני מאוד שלמה עם כל מי שאני. כמובן שלא חושבת שצריכה להתבייש בצד אחד למען צדדים אחרים בי.

אה, והילדים... אני אגיד לכם מה יהיה עם הילדים. הם יהיו מאושרים כי ההורים שלהם מאושרים והכי אוהבים שבעולם. אף אחד בארץ הזאת לא הולך לעשות עליהם חרם רק כי לדעת חלק מהאוכלוסייה הם לא יהודים. אף אחד. ובכלל, מי אמר שבעיות היא פריווילגיה רק לגויים, או כל מי שמחליטים לשייך לקבוצה הזאת? תקנו אותי אם אני טועה, אבל להיות יהודי גורר איתו לא מעט בעיות בפני עצמו 💁