בשנייה שאני קמה מהמיטה ובודקת את הנייד אני מגלה איזה 4 אנשים שונים שצריכים את ההתייחסות שלי, בעוד שקמתי פשוט כדי לכתוב את הפוסט הזה.
טוב, אז איפה הייתי?
אממ
כן
לפעמים, במיוחד בימים שאין לי התחייבות או פגישה כל שהיא להיות בה ואני יכולה להישאר בבית
(הולי שיט שכחתי את השיעור גיור דיימממממ)
אני נוטה לפתע פתאום לאבד כל רצון שהוא, איך שאני מגדירה, "לחיות".
זאת לא תחושה רעה, זאת לא תחושה טובה, זה גם לא מתבטא באובדנות - אלא בהיעדר טהור של הרצון לעשייה, לדאגה לצרכיי ולקשר עם הסביבה.
בימים כאלה אני נוטה לישון הרבה, הרבה מאוד. וגם כשאני כבר לא מסוגלת לישון יותר, אני נשארת במיטה ספק בהכרה ספק לא, שקועה בעולם אחר. אני בקושי קמה לעשות צרכים, שלא לדבר על לשתות, לאכול, לרחוץ פנים, לתת יחס לחתולים או לאוגר (או לאנשים אחרים).
אני כלום, אוסף רקמות ואיברים שממשיך להתקיים מעצמו, ואם היה אפילו אפשרי- כנראה אפילו מפסיק לנשום ונכבה לחלוטין.
כאילו מאשה נעלמה, איננה, הלכה.
ואז פתאום, אחרי שעות על גבי שעות ככה, פתאום אני חוזרת ומתעוררת, אני נזכרת איזה מטלות אני חייבת לבצע ולשם מה יש לי לחיות. אני מקבלת חזרה את הצורך לנשום ולפעול.
כשזה קורה אני תוהה, מה קרה לעזאזל? לאן נעלמתי?
ויותר חשוב, למה אני כל הזמן בורחת מלכתחילה. למה אני כמעט אף פעם לא רוצה להתעורר.
אלוהים, לאן נעלם הרצון שלי לחיות?
טוב לי, לא רע לי, אבל אני לא רואה שום טעם. שום טעם, שום רצון, שום דבר?? מה לעזאזל באמת. שנים שאפתי להיות אדישה אבל זה too much.
(אולי זה כי אני מרגישה שבאמת טוב לי אז אין לי שום דחיפה לקום ולשנות?)
(אולי זה כי אני מרגישה שבאמת טוב לי אז אין לי שום דחיפה לקום ולשנות?)
